מעודף חמישים קילו לחצי מרתון

fifty pounds to half a marathon
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

המקום: ככר העצמאות בנתניה. המועד: יום ג' ה-21/7/2009 שעה 18:30 לערך. אני ניצב נרגש על קו הזינוק לקראת ריצת חצי מרתון המכבייה, ריצה שאורכה 21 ק"מ ו-100 מטרים. תשאלו מהיכן צצו 100 המטרים ? באולימפיאדת לונדון 1908, הוארכה ב-200 מטר ריצת המרתון, שעמדה קודם לכן על 42 ק"מ. זאת כדי שהמרוץ יחל בטירת וינדזור ויאפשר לנכדי המלך לחזות בזינוק מחלונות הארמון. אי לכך, חצי מרתון = 21.1 ק"מ.

ראש העיר, הגב' מרים פיירברג אוחזת בידה את אקדח ההזנקה. בקהל מתרוצצות בדיחות שוביניסטיות על כך שהיא עוד תהרוג בטעות את אחד האצנים. בשלב מסוים היא מורידה את הקנה כלפי מטה, ואני חושב לעצמי שהבדיחה כבר לא מצחיקה. כטיעון נגד, זה גם המקום להגיד שבמרוץ משתתפות מספר לא מבוטל של בנות והן עתידות להציג הישגים מרשימים. בעוד מספר שעות יגיע לשיאו המסע האישי שלי, אולם המסע הזה לא מתחיל באותו היום בשעה 18:30. המסע מתחיל שנה לפני כן כאשר אני במשקל עודף של כ-50ק"ג, עם ערכי בדיקות רפואיות המנבאות קטסטרופה וכאשר צמד המילים "כושר גופני" מהווה עבורי ביטוי נרדף ל"מדע בדיוני". ההיגיון, שבניגוד לגוף נותר בריא, מוליך אותי להשתתף בתוכנית "דרך הכושר" בראשות היזם והמנכ"ל ניר גפן – טייס קרב לשעבר, ובניהולו המקצועי של יאיר קרני – תזונאי וספורטאי מפורסם. 

הפעילות הראשונה במסגרת תוכנית זו מתבצעת ב- 23/7/2008, תאריך סמלי המתרחש בדיוק שנה פחות יום ממועד המרוץ. לכן ניתן להגיד שבפחות משנה השלמתי את המעבר ממצב גופני ובריאותי ירוד, לרמה של ספורטאי סיבולת. לצרכים ספרותיים, יהיה הכי מרשים לכתוב שבחזוני ובכוח הרצון שלי ראיתי כבר אז את התוכנית הגדולה מתגשמת, אולם אם אעשה זאת אחטא לאמת. בסך הכול באתי כדי להוריד מעט ממשקלי ואולי גם להתחטב. אני זוכר היטב את אותו יום ראשון בתוכנית, יצאנו להליכה מתונה של כ-2 ק"מ בפארק המוצל והמישורי. לאחר המקלחת עליתי למשרד, וריקי – אחת העובדות אמרה לי: "רוני אתה נראה חיוור". אני זוכר היטב גם את תשובתי: "ריקי, אני לא רק נראה חיוור, אני גם מרגיש חיוור". באותו היום אחה"צ, נערכה במשרדי אדוונטק הרמת כוסית לרגל השקת שירות חדש של החברה, וכך זכיתי בתיעוד מצולם של עצמי ביום תחילת המסע. אם היו אומרים לי באותו מועד שבתוך שנה ארוץ 500 מטר ברציפות, הייתי מגחך. ואם מישהו היה מדבר איתי על חצי מרתון, הייתי ממליץ לו לפנות לעזרה נפשית וטיפול תרופתי מתאים. אבל ההשקעה מניבה פירות ומהר, המאמץ הגופני הופך למהנה, ובזכות הפעילות והתזונה הנכונה, הק"ג נושרים בזה אחרי זה. 

כחודש לאחר מכן, באוגוסט 2008 נערך מרוץ הלילה של ת"א, הידוע גם בכינויו "מרוץ נייקי", חברי הטוב תמיר, בכיר בעולם הפיננסים, ספורטאי מצטיין בפני עצמו ורץ מרתון משתתף במרוץ. באותו מועד שאלתי את תמיר: "האם יש סיכוי שאי פעם ארוץ 10ק"מ ?", והוא עונה: "זו בכלל לא שאלה של סיכוי, ברור שאתה מסוגל לכך…". לא התייחסתי בכובד ראש לקביעה זו, אולם כ-8 חודשים לאחר מכן, כאשר סיימתי בתוצאה מרשימה את מרוץ ת"א ל-10ק"מ, מצאתי את עצמי שולח לו בקבוק וויסקי. ההליכה בפארק אם כן הופכת לדבר של מה בכך, ובאחד הימים מדריך בדרך הכושר שואל אותי מה הדופק. אני מציץ בשעון והוא מציע לעבור לריצה. אחרי כדקה שעון הדופק מעלה עשן, ואנחנו חוזרים שוב להליכה. הדופק נרגע מעט, עוברים פעם נוספת לדקה של ריצה והפלא ופלא – למרות העייפות המצטברת זה מעט יותר קל. האינטרוולים של הריצה מתארכים ומהר מאוד אני מגלה שאני מסוגל לגמוע קילומטרים שלמים ברציפות. את ההכנות לחצי המרתון אני תוקף בשיטת "עשה זאת בעצמך". הורדתי תוכנית אימונים מותאמת מאתר RunnersWorld, והתחלתי לפעול על פיה. ההתקדמות הייתה טובה אולם כחודש לפני המרוץ החלטתי להיעזר במדריך מקצועי. פניתי ליאיר טננבאום אותו הכרתי עוד בדרך הכושר. יאיר שאל אותי היכן אני רץ, וכאשר עניתי לו "בפארק" לא יכולתי שלא לשמוע את הזלזול הזועק מנימת קולו. קבענו להיפגש למחרת ב- 6:00 בבוקר בצומת ספרים שבגעש. יאיר הוליך אותי לשמורה המתאפיינת ב-2 פרמטרים: חולות בוגדניים ושיפועים משמעותיים. לא אלאה אתכם בפרטים, אומר רק שאחרי שכבר חשבתי שאני יודע הכול על ריצה, הבנתי שבעצם אני לא יודע כלום. יאיר שולח אותי גם למבחן סף חומצת חלב הנערך בווינגייט. ושוב לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים, המבחן מתבצע תוך מאמץ גופני הולך וגדל (במקרה שלי ריצה על מסילה), כאשר כל מספר דקות נלקחת דגימת דם לצורך בדיקת הרוויה בחומצת החלב. בנוסף מבוצע א.ק.ג. שוטף לכל אורך הבדיקה הנמשכת כמחצית השעה. תוצאות הבדיקה מוצגות בטבלאות וגרפים המשמשים את המאמן בבניית תוכנית האימונים וקביעת האסטרטגיה בתחרויות.

ונחזור לנתניה. מרים המפוחדת מעט אוחזת את האקדח ב-2ידיה ומזכירה לי את פורים בילדותי. ביומיים שקדמו למרוץ מצאתי את עצמי מבצע פעולה שכבר לא עשיתי זמן רב: רק אוכל ונח מכל פעילות ספורטיבית. כדי לרוץ 21ק"מ צריך לתדלק את הגוף בפחמימות וערב המרוץ זהו לא הזמן המתאים לפצוח בדיאטה. יריית הפתיחה – ואנו חוצים בריצה את שער הזינוק. לנעל קשור צ'יפ אותו קיבלתי בשלב הרישום וכאשר אני דורך על השטיח האלקטרוני בשער, הוא מסמן למחשב את זמן הפתיחה. במקביל אני מפעיל את שעון ה-GPSהאישי שלי. השעון מראה בכל רגע נתון את המהירות, המרחק שעברתי, זמן, קצב פעימות הלב ובנוסף שומר LOGשל המסלול (ראו תמונה). הרבה טכנולוגיה מעורבת במרוץ, אבל בסופו של דבר צריך פשוט להפעיל את שרירי הרגליים ולרוץ.

הניסיון כבר לימד אותי שהק"מ הראשון צריך להיות האיטי ביותר, ולמרות זאת ההתרגשות מפתה אותי לפתוח בקצב מוגבר, מעבר לתוכנית המקורית. אחרי מספר דקות פגשתי בהפתעה את העלייה הראשונה. אני שומר על המהירות אבל מכלה את כוחותיי. הצצה קלה בשעון, ואני מופתע לגלות שקצב פעימות הלב עומד על 170– מעל סף חומצת החלב. על כך אני עוד עתיד לשלם בהמשך. בתום כ-40דקות, חולפת על פנינו בכיוון הנגדי השלישייה המובילה, כולם אתיופים. מי שההורים שלו נולדו בפולניה כמוני, מוטב שישכח מעמידה על הפודיום. לא הרחק מאחוריהם, משתרך הרץ הרביעי, ונחשו היכן נולדו ההורים שלו ? רמז: לא בפולניה. אני מוחא להם כפיים בהערצה וממשיך בדרכי.

החום כבד מנשוא והלחות מעניקה תחושה של ריצה בתוך סאונה. המאמץ נמשך במסלול המורכב ברובו המכריע משיפועים ארוכים, שיפועים שלא מבחינים בהם כאשר נוסעים ברכב ממוזג המצויד במעל 100כוחות סוס. לראשונה בחיי אני מגלה שנתניה איננה עיר מישורית. 

עשרת הקילומטרים הראשונים היו קלים יחסית אולם הם שאבו ממני אנרגיה רבה.
רצתי אותם בקצב גבוה מזה שבו בצעתי את מרוץ ת"א אולם בניגוד לאותו מרוץ כאן יש עליות רבות וכאן גם נותרו לי עוד 11ק"מ לסיום. במילים אחרות כיליתי את מרבית כוחותיי לפני תום מחצית המרוץ.
החולשה בק"מ העשירי צפויה ונובעת מירידה ברמת הסוכרים. אני מוציא מכיס המכנס את הג'ל הראשון ומנסה שלא לחשוב על הטעם האופייני לסירופ נגד שיעול. הג'ל מהווה מנת פחמימות מרוכזת ולכן מעניק זריקת אנרגיה לגוף, אולם העיכול בזמן מאמץ קשה מאוד לקיבה, והדבר מורגש היטב בבטני. בעיה זו תפטר בהמשך הדרך ע"י ביצוע סידרת פעולות הפוגעות מעט בשכבת האוזון, והמבין יבין… עוברים עוד 3ק"מ ואני נתקל במשבר איום. מכירים את התחושה שלפעמים אתם מתעוררים באמצע הלילה כי צריך ללכת לשירותים, אבל אין כוח להוריד את הרגליים מהמיטה… משהו כזה. אני מתחיל לשלם את מחיר הפתיחה המהירה שלא תאמה את הכושר הגופני שלי. בשלב הזה מהדהדים בראשי הקולות: "בשביל מה אתה צריך את זה?!" , "עשית למישהו משהו רע?!" , "אתה יכול לעצור ולעבור להליכה, ממילא בסוף לא ממתין לך פרס". מאחורי מספר רצים שמתייאשים ועוברים להליכה, עובדה זו מעניקה חיזוק נוסף לאותם קולות, אני יודע שאם אעצור לא אהיה לבד ושלא יספרו לכם סיפורים שצרת רבים היא נחמת שוטים… בשלב הזה אני מגלה שהעיסוק בספורט משפר לא רק את הכושר הגופני הפיזיולוגי, אלא גם את הכושר הגופני המנטלי. למדתי כיצד להתמודד עם הקשיים, וכאשר הרגליים לא משתפות יותר פעולה רותמים את הכוחות הנפשיים שלהם שרירים אשר אינם נופלים בעצמתם מזה של הארבע ראשי. בשלב הזה ברור לי שתוצאה מרשימה לא תושג היום, אבל אני מתמקד במטרה שלשמה הגעתי לכאן" לסיים בריצה רצופה מבלי להישבר באמצע. בק"מ ה-15אני יורד על הג'ל השני ובדיוק כמו בבדיחה על אותו אדם שכאב לו הראש ודפקו לו פטיש ברגל כדי להעלים את כאב הראש, אני מגלה שטעמו של הג'ל כבר לא מטריד אותי. אני מתחיל להשתעשע בנומריקה של הק"מ שנותרו. לפני 6ק"מ אחרונים ואני תוקף את הבעיה באופן רקורסיבי. אם אעבור 1ק"מ נוסף, יישארו 5ק"מ ולרוץ 5ק"מ זו ריצת חימום עבורי. לכן כל שנותר הוא לבצע את אותו 1ק"מ מזופת. כך עוברים להם הקילומטרים האחרונים כשאני מוצא את עצמי מציץ כל כמה שניות בשעון ה-GPSומעסיק את מוחי בחישובים.

 

אני מתקרב לקו הסיום וב-500 המטרים האחרונים מצליח לאסוף כוחות לספרינט מהיר יחסית. בקו הסיום ממתינה לי המשפחה וחברי הטוב דובי שגם הביא את משפחתו. המפגש המרגש הזה כשלעצמו מצדיק את כל הסבל. זמן הסיום שלי עומד על 2:51, תוצאה עלובה במונחים תחרותיים, אבל מרשימה בהתייחס לפאן האישי שלי ולמקום שממנו באתי. אני תמיד נוהג לומר לחברי המתאמנים: אין לכם תחרות עם אחרים,

יש לכם תחרות רק עם עצמכם, כלומר עם התוצאה האישית שלכם מאתמול אותה עליכם לשפר. אחרי מנוחה קצרצרה, הולכים לאכול גלידה עתירת סוכרים ומשמינה (לא לנסות בבית !).

המרוץ הזה היה רווי קשיים ואינו אידיאלי למי שחווה מרחק כזה בפעם הראשונה. 7 רצים פונו לבי"ח, מתוכם 4 לטיפול נמרץ. הצירוף של תנאי מזג האוויר והעליות, יוצר דרגת קושי גבוהה שאינה מתאימה לכל אחד. אולם כל זה שייך למחלקת התירוצים, מחלקה שלעולם לא נותרת שוממה. התרוממות הרוח שבסוף המרוץ, מצדיקה כל טיפת זעה וכל קורטוב של סבל שחוויתי במהלכו. מרוץ כזה אינו שייך לקטגוריית בריאות הגוף, תרומתו העיקרית היא לבריאות הנפש. הרוצים לרזות ולשמור על אורח חיים בריא, יכולים להסתפק בטווחים של עד 10 ק"מ, וניתן גם לבחור בענפים אחרים מלבד הריצה.

כותב המאמר: רוני הירשפרונג השיל ממשקלו מעל 50 קילו.

 
small_c_popup.png

הגיע הזמן לנסות משהו אחר

קבלי 3 סרטונים המלמדים כיצד ניתן לחסוך מאות קלוריות מיותרות בשבוע באמצעות שינוי חשיבה והרגלים.

נגן וידאו

איך לקחת את השליטה בחזרה לידיים שלך?

קבלי עכשיו במתנה, סדרת סרטונים שתתן לך את הכלים הפסיכולוגיים שחסרים לך כדי להפסיק אכילה רגשית, להתמודד מול פיתויים ולקחת את השליטה על המשקל בחזרה לידיים שלך

נגן וידאו

מלאי פרטים ותגלי עולם שלם של כלים שיקלו על ההתמודדות שלך עם האכילה.

* סדרת הסרטונים לא תהיה בחינם לאורך זמן... אז לא כדאי שתפספסי!

הגיע הזמן לנסות משהו אחר

נגן וידאו

רוצים לשמור על המשקל?

או מלאו פרטים ונחזור אליכם